מאיפה באה התולעת

 

שלושה שבועות אחרי המסע:

 

כבר התחלתי לאהוב אותה. אהבתי בעיקר את הפרצופים המזועזעים

שהעלתה באנשים כאשר ראו אותה בפעם הראשונה. כבר שבוע

שאני בארץ אחרי טיול בדרום אמריקה, אחרי מסע קסום והרפתקני

ביערות העד שבמחוז הטואיצ'י בבוליביה. לפחות שבועיים שאני חי עם

תולעת קטנה הנוגסת בי את תעלות ביתה, מתחת לשכמה הימנית בגבי.

החלטתי לטפל בזה וניגשתי לקופת חולים "לאומית" כדי להוציא את

הפולשת העקשנית שאכלה בי פעמיים ביום, כאילו הייתי תפוח עסיסי.

הרופא שקיבל אותי היה אורתופד "היפסטר" – שיערו המאפיר אסוף

בקוקו ארוך, והוא לבוש וסט צמוד מבד סאטן שחור. לאחר שחקר את

החור הפתוח בגבי, התיישב והודיע לי מהי דרך הפעולה בה הוא מתכוון

לנקוט. צריך לנתח ולהוריד שכבה גדולה של בשר מהגב שלי, כדי לוודא

שהתולעת לא חפרה תעלות נוספות והטילה בהן ביצים. הוא צייר את

מהלך הניתוח על דף נייר ודיבר בטון נעים ומתקתק. הרגשתי כמו עכבר

מעבדה העומד מול אקווריום שבתוכו נחש גדול. כיוון שביטוח רפואי לא

היה לי, שאלתי הראשונה הייתה – "כמה יעלה לי הסיפור הזה?" " 1000

ש"ח", ענה הרופא, "וזה רק עבור יומיים אשפוז. את העבודה אני אעשה

בחינם, כי זה מעניין אותי". לא היה לי מושג איך אוכל להמציא סכום כזה.

אמרתי לו שאנסה לארגן את הכסף ויצאתי.

איילת, אז החברה שלי, שאלה אותי מה אני מתכוון לעשות עם זה.

אמרתי לה שבשביל סכום כזה אני מעדיף לגדל את התולעת כחיית

מחמד. אמנם היא הייתה אוכלת בי דרך קבע, אבל זה לא כאב כל כך –

כמו דקירה קטנה של מחט – וכמו שכבר אמרתי, אהבתי אותה. צחקנו

קצת על הנושא, בחרנו לה שמות, אפילו ניסינו לפתות אותה החוצה

עם חסה, למרות שהיה די ברור שאינה צמחונית. לאחר שבוע, בו כל מי

ששמע עליה הפציר בי בהיסטריה לטפל בה, החלטתי לנסות את מזלי

בקופת חולים אחרת. נרשמתי לקופת חולים "כללית". קבעתי תור אצל

ד"ר אלפרד, רופא זקן שלא ממש האמין לי, ועוד לפני שהסתכל על גבי

קבע שאני מדבר שטויות. רק לאחר שהביט בחור הפתוח והבחין בגברת

שיצאה לרגע כדי לברך אותו, לקח אותי ד"ר אלפרד לחדר צדדי, הרדים

את המקום, ביצע חתך קטן מתחת לשכמה וגירד אותה החוצה. למעשה,

הוא חזר על הפרוצדורה שביצע הרופא בפרו, שם הייתה הפעם הראשונה

שניסיתי להיפטר ממנה, רק שהוא עשה זאת ביסודיות. החלק הנחמד

בכל העניין הוא, שזה היה בחינם. מאז לא שמעתי יותר מהתולעת שלי,

אבל אני עדיין נהנה מהפרצופים המבוהלים שהיא מעלה באנשים, בכל

פעם שאני מספר עליה.

יצאתי מקופת החולים ברגשות מעורבים של הקלה וגעגועים והלכתי

לשתות קפה ב"דרגסטור", בית קפה קטן בקריית שמונה. רק קיבלתי את

ההפוך שלי ובני, חבר ילדות, הופיע. הזמנתי אותו להצטרף אליי. "מה

אתה עושה פה?" שאל, מופתע לראות אותי בעיר. "הרגע יצאתי מהרופא",

עניתי, וחיכיתי לפרצוף המזועזע כשהוספתי, כאילו שהיה זה עניין שולי,

"הוצאתי את התולעת מהגב". עבד פלאים. הוא התקשה לסגור את הפה.

"איזה תולעת? מה, הייתה לך תולעת בגב? מאיפה באה התולעת?" הוא

שאל במבט מעורב של פאניקה ודאגה. התאמצתי לא לצחוק ולא לאבד

את ה'קוליות' שניסיתי להפגין ועניתי: "דרום אמריקה, טיול שעשיתי

בג'ונגל". "ספר לי הכל", הוא ביקש, והזמין קפה ועוגת גבינה. הדלקתי

עוד סיגריה, התרווחתי בכיסא והתחלתי לספר.